מחנות המעצר בקפריסין

מהו קצה גבול הסיבולת האנושית? האם יש לאידיאולוגיה כוח לסייע למאמין בה בהתמודדות עם הבלתי אפשרי? תשובות מוחצות לשאלות אלה לא נוכל לספק וספק אם יש כאלה בנמצא, אולם מענה מסוים יכול להימצא בסרטון לפניכם - תיעוד ראשון ובלעדי של מחנות המעצר למעפילים שהקימה בריטניה בקפריסין.

מאבקה של ממשלת בריטניה במפעל ההעפלה הבלתי חוקי לארץ ישראל ידע מספר שלבים, אחד המרכזיים בהם היה ההחלטה ב-7 באוגוסט 1946 לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות מעצר מחוץ לגבולות הארץ, בקפריסין. להחלטה היו שתי סיבות עיקריות: הראשונה בהן, העומס במחנות המעצר שהוקמו בארץ (בראשם מחנה עתלית ממנו הצליח הפלמ"ח למלט כ-200 מעפילים) והשניה, הרצון לייצר אמצעי הרתעה בפני המוני המעפילים בפוטנציה, אשר ביקשו לבוא בשערי הארץ המובטחת.

לעצורים במחנות ניתן מעמד משפטי של שבויי מלחמה ועל ניהול המחנות הופקד הצבא הבריטי. במהלך שלוש שנות קיומם של המחנות בקפריסין גורשו אליהם כ-52,000 איש, מרביתם ניצולי שואה צעירים. כיצד התמודדו אותם ניצולים עם השיבה הטרגית אל מחנות מוקפי גדרות תיל ואל חיים בכליאה? יתכן כי התשובה לכך טמונה בין היתר בפעילותם המאורגנת של נציגי ה"הגנה" והמפלגות הציוניות אשר יצרו (תוך עצימת עין של השלטון הבריטי) משטר ניהול אוטונומי לדיירי המחנות ועסקו בהכשרתם, באימונים ובלימודים, לקראת הקליטה בארץ ישראל.

כיוון שבאופן רשמי סירבה ההנהגה הציונית בא"י להכיר בחוקיות הגירוש, נמנע מן העצורים סיוע חומרי ממשי מטעמה ולמשימה זו גויס ארגון הג'ויינט. כך באמצעות פעילותו הפילנטרופית ודרכונו האמריקני הצליח ב-1947 האמריקאי פרד מונוסון לזכות באישור כניסה רשמי למחנות, ולתעד במצלמתו את אשר ראו עיניו. לפניכם חשיפה ראשונה מזה 62 שנים (באדיבות ארכיון מונוסון) של אותו סליל פילם ישן.

לצפייה בסרטון
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3711840,00.html